שטרית ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

פסק דין

1.בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל מר שמעון רומי מיום 27.02.10 בתיק הוצל"פ שמספרו 12-09094-09-6 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"), בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב הליכים בתיק ולביטול הליך מימוש משכון, הרובץ על דירת מגורים ברחוב הלוטם 3/23 בנשר, הניצב על חלקה 23/18 בגוש 12671 (להלן : "הנכס"), בכפוף להפקדת מלוא סכום הפיגורים בתיק. במסגרת בקשתם, עותרים המבקשים להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה קודמת שנתן כבוד הרשם ביום 1.11.2009, בגדרה דחה הודעת המבקשים על רצונם לביצוע מכר עצמי לפי סעיף 8181ב1(ב)(3) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז 1967 (להלן : "חוק ההוצאה לפועל").

2.המבקשים עותרים לקבלת הסעדים הבאים: הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות כבוד הרשם מיום 1.11.2009 שהמועד להשיג עליה חלף, לקבל את בקשת רשות הערעור על שתי ההחלטות, מיום 1.11.2010 ומיום 27.2.2010 לדון בבקשת הרשות לערעור כבערעור, להורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל כנגד סילוק מלוא חוב הפיגורים בתיק, ולהורות על תשלום ייתרת החוב מכספי תמורת המכר.

3.הואיל ובית משפט זה יושב כערכאת ערעור ואין הוא מחליף את רשם ההוצאה לפועל, אדון בבקשת רשות הערעור ובבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ולא אטול לידיי סמכויות שאינן לי. אכריע, אפוא, בבקשות הנ"ל, הכל בהתאם לחומר המונח בפני.

רקע:

4.ביום 12.08.09 נפתח תיק ההוצאה לפועל על ידי המשיב 1 (להלן: "הבנק"), בשל חוב שהצטבר לחובת המבקשים עקב פיגור בתשלומי הלוואה שהובטחה במשכון על הנכס, וביום 20.08.09 הוזהרו המבקשים כחוק. ביום 06.09.09 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליכים עד למכירת הנכס בעצמם, כאשר הצהירו בבקשתם שבכוונתם "להחזיר את מלוא החוב לבנק", וכן בקשה לביצוע חקירת יכולת. הבקשה לחקירת יכולת נדחתה על הסף. ביום 01.11.09, נדחתה גם הבקשה למכר עצמי, כיוון שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 81ב1(ב)(3) לחוק ההוצאה לפועל באשר המבקשים הבטיחו את כיסוי ריבית הפיגורים בלבד, ולא את מלוא החוב בגין ההלוואה (להלן :"ההחלטה הראשונה").

5.ביום 07.11.09 מונה כונס נכסים מטעם הבנק לשם מימוש המשכון וביום 27.01.10 הוגשה בקשה מטעם המבקשים לעיכוב הליכי הכינוס בתיק, "בכפוף להפקדת מלוא סכום הפיגורים בתיק", זאת לאור עסקת המכר שנכרתה בינם לבין המשיבה 2 ביום 05.01.10. ביום 27.01.10 הגישו המבקשים בקשה חוזרת בנדון . ביום 27.02.10 נדחתה אף בקשה זו על ידי כב' הרשם (להלן : "ההחלטה השנייה"), זאת כיוון שבכריתת חוזה המכר פעלו המבקשים, לכאורה, בניגוד לסעיף 56 לחוק ההוצאה לפועל, ובניגוד להחלטה קודמת שניתנה על ידי כבוד הרשם מיום 01.11.09, ולפיה נדחתה בקשת המבקשים למכר עצמי . על החלטה זו הוגשת בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות הצדדים בבקשה ובתגובה

6.לטענת המבקשים, שגה כבוד הרשם בדחותו הודעתם הראשונה לביצוע מכר עצמי מיום 01.11.10. לטענתם, לפי הוראת סעיף 81ב1(ב)(3) לחוק ההוצאה לפועל , אין המדובר בבקשה, כי אם בהודעה, ומשכך, תמוהה החלטת כבוד הרשם להעביר ההודעה לתגובת הצד שכנגד. עוד טוענים המבקשים כי שגו כבוד הרשם והבנק בפירוש הדיבור "ובלבד שהחייב הבטיח מלוא חוב ההלוואה מהתמורה שתתקבל בעד המכירה..." שבסעיף 81ב1(ב)(3) הנ"ל. לטענתם, על פי תכלית החוק, יש לומר כי על המבקש בבקשתו להבטיח בעתיד (לאחר שיתקשר בהסכם מכר) את החזר מלוא החוב, ואילו בשלב הבקשה רק להביע נכונות לביצוע מכר עצמי, ואין לומר, כי כבר בעת הגשת הבקשה, על המבקש להוכיח יכולתו להחזיר מלוא סכום ההלוואה.

7.בנוסף, טוענים המבקשים, כי שגה כבוד הרשם בדחותו בקשתם הראשונה למכר עצמי על סמך אבחנה בין חוב הפיגורים לבין חוב ההלוואה, שעה שהמבקשים כלל לא ערכו אבחנה כזו בבקשתם.

8.עוד טוענים המבקשים, כי גם אם נפלה שגגה בבקשתם הראשונה למכר עצמי, על כבוד הרשם להעמידם על טעותם ולאפשר להם תיקונה, במיוחד כאשר אינם מיוצגים, ולא להעמידם בפני עובדה מוגמרת, כך שמונה כונס נכסים כמה ימים לאחר דחיית הודעתם. כן טוענים המבקשים, כי מעת שניתנה הודעתם, חייב היה הרשם לעכב הליכי ההוצאה לפועל בתיק, ולתת הוראות למבקשים בדבר ביצוע המכר. על כן, משלא פעל הרשם על פי הוראות החוק, חרג הרשם מסמכותו, והפעולות שנעשו בתיק לאחר ההודעה, לרבות מינוי כונס הנכסים, אינן כדין.

9.מוסיפים המבקשים וטוענים, כי שגה כבוד הרשם בדחותו בקשתם השנייה למכר עצמי מיום 27.01.10, כיוון שהחלטתה זו מנוגדת להוראות סעיף 81ב1(ב)(4)(א) לחוק ההוצאה לפועל, המאפשר פירעון החוב שפיגור עד תום 90 יום מיום מינוי כונס הנכסים. לטענת המבקשים החלטה זו מנוגדת לרוח הפסיקה ולתכלית חוק ההוצאה לפועל, לפיהן יש לפעול בדרך הקצרה ביותר למימוש הנכס ופירעון החוב.

10.מאידך, טוען הבנק, כי התנהגות המבקשים לכל אורך הדרך לוקה בחוסר תום לב ובזלזול בהחלטות כבוד הרשם. כך, פעלו הם בניגוד להחלטת הרשם אשר דחתה בקשתם לביצוע מכר עצמי, וכרתו חוזה מכר עם הקונה, ואף דיווחו על העסקה לרשויות המס, כל זאת במטרה להעמיד כבוד הרשם והמשיב בפני עובדה מוגמרת, תוך גרימת נזקים למשיב ואגב הפרת הוראות סעיף 56 לחוק ההוצאה לפועל.

11.כטענה מקדמית טוען הבנק, כי יש לדחות הבר"ע על הסף, באשר הוגשה באיחור, לאחר שהחלטת הרשם מיום 01.11.10 הפכה חלוטה. כך גם בקשתם להארכת מועד אינה מצביעה על טעם כלשהו, וודאי לא טעם מיוחד הנדרש על פי דין. באשר לערעור על החלטת הרשם מיום 27.02.10 טוען הבנק, כי המדובר בניסיון לעקוף הוראות הדין ולהגיש בקשה נוספת, לאחר שהראשונה נדחתה והפכה חלוטה.

12.לגופו של עניין טוען הבנק, כי צדק הרשם בדחותו הבקשה הראשונה למכר עצמי, כיוון שנעדרה בסיס משפטי ועובדתי למתן הסעד המבוקש. לטענת הבנק, פרשנות המבקשים את סעיף 81ב1(ב)(3) הנ"ל, כמטיל חובה על הרשם לעכב ההליכים, ללא הפעלת שיקול דעת מצידו, מופרכת. לטעמו, על הרשם לשקול עיכוב ההליכים, לאור התקיימות תנאי הסעיף, קרי, הבטחת פירעון מלוא חוב ההלוואה, ומשלא עשו כן המבקשים אין להם להלין אלא על עצמם. כך גם, טענתם של המבקשים, לפיה היה על כבוד הרשם להעמידם על טעותם הינה מופרכת, שכן הרשם אינו יועצם המשפטי של הצדדים.

13.עוד טוען הבנק, כי במכירת הנכס על ידי המבקשים פעלו הם בניגוד לדין, בכך שלא נטלו רשות מהרשם ומהבנק, וכן לא דאגו להבטיח את פירעון מלוא חוב ההלוואה. לאור החלטת הרשם הבנק הינו בעל זכות קניינית בנכס, ועל כן על פי הדין, אין לפגוע בזכותו ולעכב הליכי המימוש, אלא מחמת עילה חוקית לעשות כן. על כן, צדק הרשם בדחותו בקשתם השנייה, באשר החלטתו תואמת את הדין ואת חומרת מעשיהם של המבקשים.

14.לסיכום טוען הבנק, כי אין חולק כי התקיימו כל התנאים למימוש המשכון, הן על פי דין והן על פי חוזי ההלוואה, וכן המבקשים לא העלו כל טענה לפגם שנפל בהליכי המימוש, ולא טעם למימוש הנכס על ידם ולא על ידי כונס מיומן אשר מונה על ידי הרשם, משכך, יש לדחות הבר"ע ולחייב המבקשים בהוצאות.

הכרעה:

15.החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור על החלטה השנייה כאילו ניתנה הרשות לערער עליה, לדון בערעור ולדחות את הערעור. באשר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, החלטתי לדחות הבקשה.

16.נדמה, כי הצלחת טיעוני המבקשים תלויה בבקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה; ככל שתיוותר ההחלטה הראשונה על כנה, הרי מינוי כונס נכסים היה כדין (ובכל מקרה אין השגה בפני על ההחלטה הממנה את כונס הנכסים, וטענת המבקשים היא שלא היה מקום למנות כונס נכסים עד למיצוי זכות המבקשים למכר עצמי).